התארגנות גטו לידא ללחימה

חזרה

התארגנות יושבי גטו לידא ללחימה נגד הצורר הנאצי

מאת: חיים בסיסט

 שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב- 22 ביוני 1941, נכבשה לידא. כעבור שלושה חודשים, לאחר שהיהודים סבלו גזירות למיניהן, הם נצטוו להתכנס בגטו, כיוון שהעיר נהרסה בהפצצות.

הוקמו שלושה רובעים:

הגטו המרכזי - במזרח העיר, ליד נחל הלידזיקה, במרחק כשני קילומטרים מיער רושלקי,

הגטו המערבי והגטו הצפוני.

חויבנו לעסוק בעבודות שונות ובמקרים רבים הושפלנו והוכינו. באחד הבקרים, בתחילת פברואר 1942, גורשנו ביריות וצרחות מביתנו לכיכר במרכז העיר ע"י הגרמנים ועוזריהם הליטאים. לאחר סלקציה, הוצאו להורג כמאה יהודים, פליטי וילנה.

ב- 8 במאי, המחזה חזר על עצמו. הובלנו תוך מכות ויריות לבורות, שנחפרו קודם לכן. היינו כ- 10.000 יהודים. נערכה סלקציה ע"י הגרמנים. החולים, הזקנים ואלה שלא היו מסוגלים לעבוד נרצחו. מתוך ה- 10.000, נותרו כ- 1.500 צעירים בלבד.

מפקד המחוז, הנווג, הכיר את אבי, שהיה מנהל מפעל מתכת. הוא הוציא אותנו מגיא ההריגה. שבורים ושפופים חזרנו לגטו המרכזי והתרכזנו בבתיהם של הנרצחים. לאחר מספר ימים הצטרפו אלינו עוד כ- 1500 צעירים שהגיעו מהגטאות שבסביבה, רובם ללא משפחה. הגיעו האחים פלדון, ברוך לוין, זרח ארליוק, יעקב דרוק ומשפחתו מהעיירה ווראנובה, בן-דודי דוד בוירסקי עם אחותו ובעלה משה.

לאחר שהתאוששנו מעט, התארגנו בסודיות ותהינו איך נוכל לפעול נגד הנאצים. דוד, מזוין ברובה, יצא להילחם ביער. בשלב מסוים, הוא חזר על-מנת לנסות ולהציל את אחותו וגיסו ולצרף אותם לקבוצה ביער. הדבר לא צלח. הם נרצחו במשלוח האחרון למיידנאק.

הבית בו התגוררנו ברחוב חלודנה 15, הפך למקום מפגש. ברוך לוין הציע, שאיכשהו נשיג נשק ונתנגד להיות מובלים לבורות המוות שוב ושוב. הוא נהג לעלות לעליית הגג, מזוין בגרזן ונשא נאומים בעד התנגדות ולחימה. המתכנסים צידדו בו והבינו שיש צורך להשיג נשק, בכל האמצעים. איגנץ היה הראשון שהשיג שני אקדחים ומצאנו מספר דרכים להגיע למטרה, אותה הצבנו לעצמנו:

1. מצאנו כלי נשק בלתי שמישים עקב התפוצצויות ושריפות. פרקנו אותם, יישרנו קנים והחזרנו אותם לשימוש.

2. נודע לנו שליד העיירה בקשט, נמצא מצבור של ציוד רוסי. ברוך לוין וחברו זאב קרופסקי, ביקשו ממפקד המחוז, הנווג, לנסוע למקום על-מנת לאסוף פחים וחלקי מתכת, שהיו נחוצים לנו לעבודה. קיבלנו את אישורו, נסענו ומצאנו את הדרוש לנו. בין היתר, אספנו גם רובים ומקלעים, תיקנו אותם בעמל רב והם היו מוכנים לשימוש.

3. חלק מכלי הנשק גם קנינו תמורת זהב מידידים פולנים, למרות הסכנה שבדבר. במקרים רבים, אותם "ידידים" התגלו לאחר מכן כמלשינים. מספר חברים נתפסו ונרצחו.

מלבד חברנו זרח, גם החבר ציפלביץ היה בעל ניסיון צבאי. (הוא שירת כקצין בפלוגה של המרשל פילסודסקי). ציפלביץ נרתם לעזרתנו והשתתף בכל המפגשים שערכנו. הבית ברחוב חלונדה הפך למפקדה וכל ההחלטות התקבלו במקום.

המחשבה הראשונה שלנו היתה להתארגן למאבק בתוך הגטו וביום בו ירצו הגרמנים להוביל אותנו לחיסול סופי, נילחם נגדם וננסה להגיע ליערות. הנהלת הגטו ורוב הציבור התנגד. הם האמינו לתעמולה הנאצית, שטענה כי מי שיעבוד לא ייפגע. לא רצינו לפעול נגד רצונם ולכן החלטנו לנסות ליצור קשר פרטיזנים רוסים ולהתחבר אליהם.

הקשר נוצר בזכות ווילנסקי אליהו וגיסו של ברוך לוין, אשר הגיעו מיערות לפיצ'ן בחיפוש אחר רופא. הם פגשו את ד"ר מיאסניק, מנתח ידוע. אליהם הצטרפו ברוך לוין, זאב קרפוסקי, האחים מנסקי ועוד קבוצה של כ- 20 איש. מזוינים בנשק ומקלעים, הם הצטרפו לקבוצתו של וילנסקי שכללה, בין היתר, את שרח ארליוק, אברשה ארליוק (לויט), חיים קמינסקי (קלמנוביץ) ועוד כמה עשרות. עם הזמן, הצטרפו אליהם קבוצות נוספות.

הנער ליונק, פליט וילנה בודד שכל משפחתו נרצחה, נהג לקשר בין הגטו לקבוצה ביער. הפולנים הלשינו עליו, הוא נעצר ע"י הנאצים ונחקר. ליונק לא הדליף לנאצים אף פרט על ההתארגנות שלנו בגטו ומת בגבורה, תחת עינויים קשים.

בתחילת אפריל 1943, בערב פסח, יצאנו אני ומשפחתי בקבוצה של כ- 50 איש מצוידים בנשק, למחנה של ביאלסקי. התקבלנו בשמחה, בפרט ע"י טוביה, המפקד.

התמונה מספרו של Joseph Kuszelewicz
(Un juif de Biélorussie de Lida à Karaganda)

 

 

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites