פרטיזנים יהודים ביער

חזרה

אימברג שמעון

היהודים מכפר צ'טין לא שעו לפקודת השלטונות הגרמניים שהתפרסמה ב-1942, שעל כל יהודי האיזור להסתגר בגטו "קמין-קשירסק". האיכרים מהכפר סיפרו לי, כי יהודי המקום ובראשם מנהיג המפלגה הקומוניסטית שבאיזור, שאותו מחפשים הגרמנים, מתגוררים ביער, במרחק כ- 25 ק"מ מהכפר. "אם כן", שאלו אותי, "מדוע אינך מצטרף אליהם ? אם תלך לגטו - יחסלו אותך יחד עם כולם".
בחודש אוגוסט 1942, בסלקציה הגדולה, נורו למוות בבור הענק שמאחורי העיירה בקמין-קשירסק מאות גברים, נשים וטף. מהמשפחה הענפה שלי נשארנו: אחי יוסף עם אשתו, זאב עם אשתו, אחותי רייזל ואנוכי. לרייזל ולי היו כרטיסי עבודה מ"הלנדווירטשאפט". ייצרנו עבורם חבלים במכונה שהיתה לנו.
לפני פרוץ המלחמה, זמן קצר לאחר האקציה הגדולה, הצמידו אלי הגרמנים גוי, שילמד אותי להשתמש במכונה. אין זה כי אות היא, אמרתי לרייזל, כי הגרמנים מכינים את האקציה האחרונה לחודש נובמבר, על פי השמועה העוברת מפה לאוזן. עלינו לטכס עצה, כיצד להיחלץ מהמלכודת.
אחי זאב עם אשתו היו מחוץ לגטו וברשותו נשק. אחי יוסף עם אשתו, ישבו במחבוא אצל גוי בכפר "גלושה". לי לא היתה שום אפשרות להגיע אליהם, כי בדרכים שרצו אוקראינים וחיילי ס.ס.
באחד מימי חודש אוקטובר, מוקדם בבוקר, יצאנו מבית המלאכה. העמסנו על כתפינו חבילות של חבלים והלכנו לבית הנוצריה ה"טובה", שקודם לכן מסרנו לה רכוש רב שלנו, למשמרת. את כרטיסי העבודה החזקנו במקום נוח, כדי שבמקרה של ביקורת נוכל לשלוף במהירות. סיכמנו בינינו, שאם ישאלו לאן אנו הולכים נשיב: למסור את התוצרת ל"לנדוירטשאפט". למזלנו לא נתקלנו בשום אדם ממבקשי נפשנו. כשקמנו מהמנוחה הקצרה שעל יד הנחל, הסירונו מעל כתפינו את החבלים, השלכנו אותם לנחל והמשכנו בהליכה מהירה לכיוון הנוצריה.
הגרמנים לא הסתפקו בחיסול היהודים מהגטו. הם ערכו חיפושים אחרי שרידים שהסתתרו בבתי הגויים. כשהשוטרים התקרבו לביתה, היא יצאה לקראתם, קיבלה את פניהם בקללות וגידופים על היהודים. התחבולה הצליחה. הם פסחו על ביתה. לעת ערב נאלצנו להסתלק מביתה, מחשש לחייה, במקרה ויגלו אותנו אצלה. נפרדנו ממנה לשלום, כשהיא ציידה אותנו בלחם וסוכר ובחסות הלילה, התרחקנו מהעיירה. בדרך נתקלנו בקבוצה קטנה של יהודי העיירה, נטולי נשק ומזון.
עם שחר התחלנו לגשש מהיכן להשיג לחם ומים. לפתע הופיעו שני שוטים שיצאו מהגטו, כשבידיהם רכוש יהודי ופניהם לכפר יזרקה. אחד מהם תפש אותי והריק מכיסי את כל מה שהיה בהם. השני, שהיה שומר בשער הגטו והיה מקבל ממני "מתנת יד", ביקש מחברו להניחני והסתלק. השוטר הגוץ בעל הכרס וכבד התנועה, לא הניח לי. השתמשתי בתכסיס הטעייה, כאילו תשוש אנוכי ואין לו מה לחשוש מתגובתי ותוך שנייה, כשהוא הפנה מבטו לחברו, הכנסתי לו בעיטה באשכים והוא התפתל מכאבים. "ברח", צעק אלי מרחוק שומר השער. "הם יהרגו אותך". בשארית כוחותי חזרתי לקבוצת היהודים, איתם נשארה אחותי. פניהם היו עצובים ואחותי מיררה בבכי. תוך כדי הסיפור על התקרית עם השוטרים, אנו שומעים רעש אופנועים. התפזרנו במהירות הבזק בשטח. לעצמי מצאתי עץ סמיך-עלים, התכסיתי בכמה ענפים, שכבתי בלי להניע אבר ואוזני כרויות למתרחש בשטח. שמעתי גידופים בגרמנית. משמע שאחותי , ואיתה היהודים, מוקפים ע"י הגרמנים והמשטרה. גורלם נחתם, אמרתי בליבי. הם לא יסתפקו ב"טרף" שבידיהם. הם ימשיכו בציד. הגעתי בזחילה לגשרון הבנוי מצינורות בטון שמעל נחל קטן. התכרבלתי בתוך צינור, כולי רטוב, עד הלילה ובחסות החשכה, יצאתי לגוי אחד, שגם לו מסרנו רכוש משפחתנו. ביומיים ששהיתי אצל הגוי, חזרתי לאיתני.

מחופש כאוקראיני, עם תרמיל מלא מצרכי מזון וגרזן תקוע ברצועה, נראיתי כאילו הולך אני לחטוב עצים ביער. מטרתי היתה למצוא את היהודים מכפר צ'טין, שלא התייצבו לגטו. ביום, הייתי מסתתר הרחק מעבר לכביש ובלילה, גיששתי אחרי היהודים. כשאור נדלק בבית, אני נכנס לשאול אודותם "שמא ביקרו אצלכם הצ'טונים ?"
"הם הצטיידו במזון", השיב ראש המשפחה, "וחזרו ליער". בבית אחר, איימו עלי - "הסתלק מכאן, אחרת נסגיר אותך לגרמנים !"

כשבועיים שוטטתי באיזור כשחיי היו תלויים על חוט השערה. כשבערב אחד דפקתי על דלת לבקש אוכל ונעניתי. האיכר סיפר לי : "לפני שעה קלה היו כאן, לקחו ממני סוס רתום לעגלה והסתלקו ליער". יצאתי בריצה לכיוון שיער ואכן נתקלתי בסוס החוזר לבדו לכפר. המשכתי באותה הדרך שהסוס עבר בה, עד שהגעתי לעיכול דרך ונעצרתי עד עלות השחר. אחר כך עליתי על שביל בין עצים, ותוך כדי הליכה בו, אני מריח עשן וככל שאני מתקרב למקור העשן, אני שומע קולות לא ברורים. היו אלה קבוצת יהודים, עטופי טליתות ותפילין. הם התפללו תפילת שחרית ונבהלו. כולם עטו עלי. "הכיצד הגעת הנה ? אתה יושב כאן ואינך זז מהמקום ! "

כעבור דקות אחדות הופיעו שני גברתנים מזוינים בשני רובים ומוליכים אותי מקום בו ישבו שלושה בחורים מזוינים בנשק והחקירה החלה. הם התמקדו בנקודה אחת והיא, מי גילה לי את המקום אליו הגעתי. סיפרתי להם את הסיפור כפי שהיה, אך הם לא האמינו לי. קשה היה לי להאמין שיהודים אינם מאמינים, בשעת צרה, ליהודי  המחפש דרך להציל את נפשו. אך ברגע של הפוגה בחקירה הרהרתי : ואולי הם צודקים. אולי הם סבלו מהלשנה ונוקטים זהירות.

החרדה נמוגה, כשאחד מהם , שהיה "הפוסק האחרון", הודיע לי כי מחר בלילה אני מצטרף אליהם כאחד מהם, וחוזר איתם למקום ממנו הם לקחו אותי.  אמרו לי שמעתה, שמי הבדוי יהיה חלודני. אחד מהם קם, הציג את עצמו ואת חבריו. למחרת יצאנו למקום המתוכנן מראש. לא רחוק מהנהר סטרוץ. חפרנו בור עמוק ורחב. בנינו ארבעה קירות מעצים והסווינו אותו היטב. מאותו לילה, היה זה בית המגורים של הקבוצה הלוחמת. הקבוצה המבוגרת - גברים ונשים נשארה במקומה. סיפקנו להם אמצעי קיום ככל שיכולנו.

אשתו של אליזער, שהגיעה ליער כשהיא בחודשים הראשונים להריונה, וילדה את בנה בחודשי הקיץ. תינוק היה בעת שהגרמנים ועוזריהם האוקראינים התקיפו אותנו בתחילת החורף של 1943. הקורבנות הראשונים היו המבוגרים, כשהדי היריות נשמעו אצלנו תפסנו עמדות הגנה. ידענו שימצאו אותנו, לפי העקבות שהקשרים שלנו השאירו על השלג, בדרך מהמבוגרים למחנה שלנו. הקרב בינינו היה קצר. איש מאיתנו לא נפגע. הנסיגה למקום אחר, כפי שהיה מתוכנן מראש במקרה של התקפה עלינו, היתה ללא בהלה. האם ותינוקה בזרעותיה, כשלה. היא הסתירה את תינוקה בשלג, עטוף היטב בידיעה שתחזור לאספו. בשארית כוחותיה היא המשיכה לרוץ אחרינו.

האויב "חשש" ממארב מצידנו ונסוג. עברו שעות לא מעטות והחלטנו לחזור "לבתינו". בדרך אספנו את התינוק ואמו עטפה אותו במקטורן שהסירה מעליה.  בליווי מספר  גברים מזוינים בנשק נכנסו לבית הראשון בכפר והפקדנו את התינוק אצל משפחת איכרים, שנשבעו לטפל בו היטב.  הם נתנו לילד שם חדש : פטרו.
כשהיינו בפעולות, היה אביו אליעזר מבקר אצלו ובליבו תפילה, שרק יזכה לגדל את בנו כיהודי, ככל ילדי היהודים. משאלתו של אליעזר אכן התמלאה.

ב-1944 כשהמלחמה התקרבה לקיצה, כל מחשבתם של ההורים הטבעיים נתונה לנפשו של הילד הם זכו לרגע המיוחל. המלחמה נגמרה. שמחת קבלת הילד היתה מהולה בעצב, כיוון שדבק באימו האיכרית. "היינו לו כאנשים זרים", סיפר אליעזר. "הוא דחה את ידיה המושטות של אמו מולידתו". עמלם של ההורים נשא פרי. בד בבד עם ההתפתחות  החדשה של הימים שלאחר המלחמה, גדל הילד בחיק משפחתו. שמו הקודם פטרו, נמחק. הוריו העניקו לו את השם פסח (שם חיבה – פיסי) ושפתו שם אמו "מאמע לשון". הוא, צאצאיו ואחותו שנולדה לאחר המלחמה, חיים בקנדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites