זכרונות מגטו איביה

חזרה

זיכרונות מגטו איביה בעיני נער בן 16

מאת : אלימלך (מישה) מלמד

 

 

 

מבוא

ב-22 ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לעיירה איביה.

בשעות הבוקר של אותו יום, נאם שר החוץ הסובייטי, מולוטוב את נאומו המפורסם והודיע, שגרמניה הנאצית התקיפה בצורה בוגדנית את ברית המועצות. הצבא האדום נכנס לקרבות הגנה נגד הגרמנים והוכרז מצב מלחמה.

הייתי בן 15 וחצי ועקבתי בדריכות אחר המתרחש.

לקראת סוף אותו שבוע, הופצצה העיירה איביה על-ידי מטוסים גרמנים. ב-30 ביוני, נכנסו גייסות גרמניים לעיירה, וכבר למחרת היום פקדו הגרמנים על גברים יהודים להתייצב לעבודות פיזיות קשות. עבדתי בניקוי תותחים של הצבא הגרמני והייתי עד להתעללות במורים מבית הספר העברי "תרבות".

 

ב-2 באוגוסט 1941 (ט' באב), פקדו הגרמנים על כל היהודים, מגיל 16 עד 60, להתייצב בכיכר השור. במשך כשש שעות הוצאו 220 איש, מנהיגים רוחניים, מורים, רוקחים וקומוניסטים (פרט לרופאים), שסומנו על ידי משתפי פעולה פולנים, הועלו על משאיות והוצאו להורג מספר קילומטרים מהעיירה, באזור הכפר סטונייביץ'. אז, עוד לא ידענו שכולם הוצאו להורג, כיוון שהגרמנים טענו כי הם מועברים לעבודות במערב.

 

בספטמבר 1941, הכריזו הגרמנים על "אזור מגורים יהודי".

 

ה-12 במאי 1942, היה היום הטראגי והאיום ביותר בתולדות הישוב היהודי באיביה. בבוקר, שוב רוכזו בכיכר כל היהודים, לרבות נשים, זקנים וטף.  הייתי עם בני משפחתי: אבי, רופא, ד"ר אייזיק מלמד, אמי - אֶמַה מלמד, סבתי מצד אימי - שרה קרישטל, אחי הבכור - אפרים (פימה) בן 19, אחותי - אביבה בת 7 ואני בן ה-16 . מרחוק, שמענו צרורות ממכונות ירייה ויריות רובים.

כל רכושנו ורכוש שאר המשפחות נאסף על-ידי הנאצים ורוכזנו בגטו, מוקף גדר תיל דוקרני.

לאחר שהתמקמנו, פשטה המשטרה הפולנית לתוך הגטו ותפסה כ-50 צעירים, ביניהם אחי אפרים ואני. נתנו לנו אתרים ותחת משמר כבד, הובילו אותנו לכיוון הכפר סטונייביץ'. שם, התגלה לעינינו תמונה איומה.
כ-2,500 גוויות ערומות של נשים, גברים וטף היו מוטלות בתוך בורות. חלק מהם, שעדיין גילו סימני חיים נורו בדם קר על-ידי השוטרים הפולניים והז'נדרמים הגרמניים.  זיהיתי כמה מהקורבנות, חברים, שכנים וילדיהם. ההלם היה עצום. הצטווינו לכסות את הבורות בכלור ובאדמה. עם רדת החשיכה, שבנו לגטו שבורים ורצוצים.

 

הבריחה מהגטו

בגטו קם ארגון מחתרתי, בראשותו  של משה קגנוביץ', אבי ד"ר אייזיק מלמד, משה סטוצקי וסגן מפקד המשטרה היהודית קלמנוביץ. מטרות המחתרת היו להשיג נשק, ליצור קשר עם יחידות הפרטיזנים ביערות, לנסות לברוח מהגטו, להצטרף לפרטיזנים וללחום ולנקום בצורר הנאצי. הצעירים, ואני ביניהם, הצטרפנו בהתלהבות למחתרת.

 

ב-31 בדצמבר 1942, כיתרו הגרמנים את גטו איביה. למודי ניסיון ומפוחדים, החלטנו, אחי הבכור אפרים ואני, לרדת ביחד עם אצנו למקום מסתור, מחבור באדמה אצל השכנים שלנו. בשפת העם קראו למחבוא כזה "מלינה". בחצות יצאתי מהמחבוא כדי לבדוק את הנעשה בשטח הגטו. סמוך לגדרות, צעדו פטרולים של גרמנים ושל שוטרים פולנים. בין פטרול אחד למשנהו חלפו דקות ספורות, בהן ניתן היה לנסות לעבור בזחילה מתחת לגדר. סיפרתי על כך למסתתרים ורובם החליטו להסתלק מהגטו.

הקבוצה שמנתה כ-12 איש הצליחה לזחול מתחת לאותה גדר בקבוצות של 2-3 אנשים כל פעם.

התחלנו לצעוד בשלג העמוק והגענו לכפר מישוקוביץ. אחת הנערות שהיתה עמנו, התגוררה באותו כפר והכריה את התושבים ואמי הכירה כפרייה בשם מרילה. הקבוצה התפזרה בבתי הכפר, ואנו, אמא, אחי ואנוכי, נכנסנו לביתה של מרילה. תחילה, היא היתה מבוהלת מאוד, אך לאחר מכן נרגעה. לאחר שנתנו לה כסף ומתנות, היא גם הסכימה ללכת לאיביה ולמצוא את אבינו, ד"ר מלמד, שנשאר בגטו. (אבא, אחותי וסבתא הסתתרו במחבוא אחר בגטו, וכשברחנו משם, לא הצלחנו למצוא אותם).  אמא ביקשה למסור להם שינסו לברוח ולהצטרף אלינו.

למחרת, ב-2 בינואר 1943, הם הגיעו. אבא סיפר לנו שבאותו לילה, כשהגרמנים כיתרו את הגטו, כ-400 איש נוספים הצליחו לברוח, חלקם חמושים.

 

הפגישה הראשונה עם הפרטיזנים

לאחר מספר ימי שהייה בכפר מישוקוביץ, עברנו לכפר גדול יותר, מיקולייב. פציינט לשעבר של אבי, הסכים להסתיר אותנו עד לגמר המלחמה. דחינו בנימוס את הצעתו הנדיבה, וביקשנו שיעזור לנו לפגוש את הפרטיזנים, שהיו בסביבה. מספר ימים לאחר מכן, נכנסו חמישה פרטיזנים של הבריגדה ע"ש סטלין, בראשותו של מפקד הפלוגה יאשה חורושייב. אפרים ואני גויסנו מיד לפלוגה שלו ואבא התמנה כרופא ראשי באחד הגדודים של הבריגדה ע"ש סטלין.

לאחר אימון קצר, קיבתי רובה עם 50 כדורים. חשבתי שאוכל לנקום את הזוועות שבוצעו נגד העם שלי והייתי מוכן לתת את נפשי במאבק נגד הנאצים.

חלק גדול מהצעירים שברחו בליל ה-31 בדצמבר מגטו איביה, הצטרפו ליחידות פרטיזניות שונות, שפעלו ביערות נאליבוקי. רבים הצטרפו לגדוד היהודי של ביילסקי ורובם השתתפו במאבק פעיל נגד הנאצים ומשתפי הפעולה. הם הצטיינו כסיירים, חבלנים ומפקדי כיתות ומחלקות. חלקם נפלו בקרב.

אחי אפרים, נהרג בעת מילוי תפקידו כסייר של הגדוד,  בקרב נגד הנאצים בזמן המצור, בסוף יולי 1943. בן 20 היה במותו.

 

יהי זכרו וזכרם של כל הנופלים, ברוך.

 

(צילום: נחמה כהן, ארגון יוצאי איביה, ארגון דורות ההמשך לניצולי השואה)

 

 

 

 

 

 

-----------

בדצמבר 1967  הוזמנתי לעיר מיינץ שבגרמניה, לשמש עד במשפט נגד ליאופולד וינדיש ורודולף ורנר, מבצעי הרצח באיביה.

רודולף ורנר מת בכלא וליאופולד וינדיד נדון למאסר עולם.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites