טבילת האש הראשונה

חזרה

          מאת: קופל קולפניצקי

  

 

 

צעדתי בצעד בטוח עם "התותח" שלי וכל הדרך, חשבתי על התפקיד האחראי שהוטל עלי, לעצור ולהשמיד את שריון האויב. התקרבנו לכפר שבו ידענו, שנמצאת תחנת משטרה. לשמע הידיעה שיחידת "קובפק" מתקרבת לכפר, נסו השוטרים המעטים שהיו שם על נפשם, ופינו לנו מקום לינה בתחנה. הכפר היה מרוחק כארבעה קילומטרים מעיירה, בה חנתה דרך קבע יחידה גרמנית, מצוידת בשלושה טנקים קלים.

 

התקדמותנו היתה מותנית בכך, שנשמיד את הגרמנים שישבו בעיירה ואת שלוש השריוניות. לפנות בוקר, תפסנו עמדות במבואות הכפר. הגרמנים פתחו עלינו באש מנשק קל וממרגמות, וניסו להסתער על עמדותינו. הדפנו את כל המתקפות שלהם והמשכנו להחזיק בעמדות. לאחר הפוגה של מספר שעות, הגיעו סיירי הגדוד בדהירה על סוסיהם והודיעו לנו, שהאויב מתקדם לעמדותינו, בסיוע שלוש השריוניות.

 

עמדת ה-פ.ט.ר. שלי היתה ממוקמת על גבשושית אדמה, שממנה לא יכולתי לצפות על הדרך. רק רעש המנועים הגיע לאוזני. טענתי את הנשק והמילה "נקם" הדהדה באוזניי ללא הרף. לפתע, נדם רעש המנועים ובעוד אני מנסה לפענח את פשר הדבר, התחדש הרעש. נראה שהגרמנים עצרו, כדי לבדוק את השטח. לידי שכב מפקד הפלוגה ובדק את יציבות הרובה. הייתי מתוח ביותר וחשבתי על סופם המר של משפחתי וקהילתי.

"אלה אותם גרמנים, שרצחו את היקרים לי", חשבתי,  "רק פרצופיהם שונים. השריונית של הגרמנים לא תעבור מכאן. לא אניח לזה לקרות, ויהי מה".

 

 

 

 

המשוריין הראשון נגלה באופק ולאחריו, נעו השניים האחרים. הם החלו להתקדם לעבר עמדותינו. כיוונתי את נשקי  אל השריונית הקרובה ביותר.

השריוניות האטו במקצת את מהירותן, כדי לבדוק את תגובתנו.

 

עצבי היו מתוחים מהאחריות הכבדה שהוטלה עלי. בידי היו מופקדים חייהם של עשרות מחברי, שהיו מחופרים באדמה שבמבואות הכפר. השריוניות הלכו וקרבו ומפקד הפלוגה, ששכב לידי, החל להאיץ בי. המתנתי שהשריונית הראשונה תתקרב אלי עד למרחק של כמאה מטרים ואז, כיוונתי את הנשק ולחצתי על ההדק. לא שמעתי את קול הירייה ולא הרגשתי את הקת על כתפי. כל חושי היו ממוקדים בפגיעה בשריונית. באותם רגעים, כשכיוונתי מבט חודר אל השריוניות הגרמניות, חשתי כאילו קהילת לחווא צופה בי נוקם את נקמתם ומלווה במבטה, יחד איתי, את מעוף הכדורים חודרי השריון.

מצריחי השריונית הופעלו מכונות ירייה, וברד של כדורי פוספור ניתך עלינו, רגע לפני שהשריונית עליה יריתי, עלתה בלהבות. המראה הציף אותנו בגל של עוז רוח וידעתי, שאני עומד להבעיר באש גם את שתי השריוניות הנותרות.

 

ההתרגשות שאחזה בי גרמה לי להחטיא את המטרה הבאה. בזריזות, דרכתי את הנשק שנית והכדור שיריתי פגע בשרשרת של השריונית, שנותרה לעמוד על מקומה. בעת הפגיעה, הרגשתי כאילו ניצחתי למען כל העם היהודי : הנה ההוכחה, שהיהודים אינם פחדנים מטבעם.

לפתע, צוות השריונית פרץ ממנה החוצה והחל להימלט. השריונית השלישית ניצלה את ההפוגה הקלה, סבה על גלגליה ונסוגה. הפרטיזנים חיסלו את הבורחים ביריות מנשק קל. אחד-אחד, נפלו האויבים בשדה הקטל, לקול צהלת הפרטיזנים.

בשורותינו היו מספר פצועים, אך היינו גאים ביותר בפעולה שהצליחה.

 

המפקדים טפחו על שכמי וציינו אותי לשבח. לאחר הפעולה, המשכתי לשבת בעמדת הירי, בוהה בלהבות שעדיין ליחכו את גוף הברזל החרוך של השריונית הגרמנית.  לבי עלה על גדותיו, לנוכח ההצלחה של טבילת האש שלי. הצלחתי סימלה בעיני את תחילת מסע הנקם האישי שלי, קופל קולפניצקי, נער יהודי מניצולי גטו לחווא. הרגשתי צורך לחלוק את ניצחוני עם בני משפחתי. הלוואי ויכלו לדעת, שבנם עמד במבחן. הלוואי ויכלו  לשמוח איתי. אך מלבד חברי, יוסל מאיר, שלחם לצידי ברגעים הקשים, לא נותר לי עם מי לחלוק ....

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites