המרד בגטו וילנה

חזרה

 

 

מאת: ליטמן מור

 

 

המרד נגד הגרמנים בגטו וילנה התחיל עת הוקמה במחתרת הקואורדינציה הציונית בסוף 1941, ועם הצטרפות הקומוניסטים היא נקראה בשם פ.פ.או.

בליל ה-31 בדצמבר 1941, הקריא אבר קובנר את הכרוז הנודע "אל נלך כצאן לטבח". אותו לילה נוכחו במטבח של ניסן רזניק, ברחוב סטראשון 2, כ-150 בני נוער ואני ביניהם.

רבות נכתב על פעולות פ.פ.או. ומחוצה לו וביניהם, האירועים החשובים הקרויים "פרשת גלזמן", "יום ויטנברג", גניבות וקניות נשק, אימונים בנשק,  הבריחה של אנשי קבוצת סווינציאן, הדפוס המחתרתי, ההתנגדות המזוינת ב-1.9.1943, הברחת והוצאת הנשק לבית הקברות, הבריחה ליערות נארוץ – מרחק של כ- 250 ק"מ מוילנה – של שלוש קבוצות פ.פ.או, היציאה דרך צינורות הביוב ב-23.9.1943 והבריחה ליער רודניקי ביום חיסול הגטו.

 

תחילה, דגלה המחתרת בהתנגדות מזוינת נגד הגרמנים, אם וכאשר אלה יבואו לחסל את הגטו, בהנחה

שה-פ.פ.או יהיה מעין "חלוץ לפני המחנה" ובתקווה שיהודי הגטו יצטרפו להתקוממות. המחתרת לקחה בחשבון, שבתנאים הקיימים, הסיכוי לנצח או לשרוד קלוש ביותר.

הגטו הוקם בלב העיר, במקום הגטו הישן (1861-1633), בסביבה של אוכלוסיה פולנית עוינת והליטאים סייעו לגרמנים, בשמירה על המקום.

 

המרחק מהגטו בוילנה לפונאר, שם נרצחו כ-80,000 יהודים, הינו 8 קילומטרים בלבד.

חטיפת יהודים, לרוב גברים, ורציחתם, התבצעה עוד בטרם הקמת הגטו. בפונאר שלט המוות, אבל בגטו – פרט לימי האקציות – החיים התנהלו פחות או יותר, כהרגלם. היודנראט היה נסבל ובראשו עמדו עסקני ציבור. אמנם היתה שם משטרה יהודית, שראשיה שיתפו פעולה עם הגרמנים באספקת "המכסות", אבל היתה גם משטרה סניטרית וכלכלית, בית משפט, אדמיניסטרציה תקינה, בית חולים, עזרה סוציאלית, תיאטרון, מקהלה ועוד. (שירי גטו וילנה ידועים ומוכרים עד עצם היום הזה).

 

בתחילת 1942 שלחה המחתרת בוילנה שליחים לוורשה (שלמה אנטין והאחיות זילבר), להזהיר את תנועות הנוער, שהגרמנים מתכוונים להשמיד פיסית את כל היהודים. הרצח שהתבצע בוילנה ובליטא, היווה את אות הפתיחה להשמדת היהודים, באשר הם.

 

ב-1 בספטמבר 1943, בשעה 5 לפנות בוקר, הוקף הגטו במפתיע ופלוגות של גרמנים ואסטונים מזוינים נכנסו אליו. תוך כמחצית השעה, גייס מטה ה-פ.פ.או את אנשי המחתרת. המטה, הבטליון הראשון ואני ביניהם, התמקמו בעמדה ברחוב סטראשון 6 . יחד עם חברי, המתנו שיספקו לנו כלי נשק, שהיו שמורים בסליקים. שאר העמדות פוזרו ברחבי הגטו.

 

 

קיבלתי רובה עם מספר כדורים. הנשק בידינו היה דל ומורכב ברובו, מאקדחים, רובים ספורים ומכונת ירייה אחת. בנוסף, לא היה לנו ניסיון בלחימה ורק מספר מועט מהחברים שירת בצבא. את הידע האישי שלי בשימוש רובים, למדתי בתקופת הגימנסיה, אך לא גויסתי לצבא עקב לימודי. עמדת הבטליון שלי הוקפה ע"י הגרמני, השנייה נכבשה טרם הספיקו לחלק להם נשקים והעמדה ה-3, ובראשה איליה שיינבוים, פתחה ביריות, וזרקה רימונים לכיוון הגרמנים.  מספר גרמנים נפגעו והם השיבו אש קטלנית. שיינבוים נהרג במקום והיתר נסוגו לעמדה המרכזית. לאחר שהגרמנים הפציצו את העמדה השלישית, הם נסוגו ויצאו מהגטו.

 

המשטרה היהודית העבירה לידי הגרמנים כ-6,000 יהודים, גברים ונשים, שנשלחו למחנה עבודה באסטוניה ונדרשו לשלוח מכתבים לגטו, שמצבם מניח את הדעת ושאין סכנה לחייהם.

 

לקראת סוף 1942, החלו פרטיזנים - ובראשם מושקה שוטן - מאיזור וילנה להתארגן, לאחר שקבוצת אנשי סווינציאן וערי השדה ברחה מהגטו. קבוצת יהודים בהנהגתו של יצחק רודניצקי בחרה ליערות נרוץ ובחודש יוני נוצר הקשר עם מארקוב, מפקד הבריגדה של שם וורושילוב, ביערות נארוץ.  ב-11 בספטמבר ברחה קבוצה, בהנהגת הצייר אלכסנדר בוגן (קצנלבוגן), ואני ביניהם. שתי קבוצות נוספות, האחת בהנהגת שייקה גרטנר והשנייה, שמנתה כ-50 איש, בהנהגת איליה שינבוים הצליחו אף הם לברוח ליערות.

 

 

*****

 

מה היו הציפיות מהמרד ?

בשנים 41-42 היתה כוונה להתקומם, על אף שהסיכויים לשרוד היו אפסיים. כשנוצרו קשרים עם הפרטיזנים ולאחר האכזבה ב"יום וויטנברג", החליט המטה להעביר את בסיסי הלחימה של פ.פ.או מהגטו ליער. לראשונה, חשבנו  שיש סיכוי לא ליפול בקרב בגטו אלא לשרוד ביערות, למרות שגם הלחימה ביער לא היוותה ערובה לכך.

מאז בריחתי מהגטו ליער, השתייכתי לבריגדה של מארקוב. הגדוד שלנו מנה כ-100 איש, ביניהם שלושה גברים ואישה יהודים.  בפלוגה שלי, הייתי היהודי היחיד, יחד עם פוליטרוק יהודי שהתחזה לרוסי.

 

מדיניות הלחימה בפרטיזנם היתה לנסות לא להיכנס בקרבות עם האויב, פנים אל פנים. המטרה היתה לפוצץ פסי רכבת, להתקיף ולחסל תחנות משטרה בכפרים ובעיירות הקטנות ובעיקר, לערוך מארבים בדרכי התעבורה והאספקה של הגרמנים, בכבישים הראשיים והמשניים. השתדלנו לתקוף ולפגוע במהירות ולסגת מיד חזרה ליער. ברוב המקרים השגנו את המטרה כשבשעות הלילה, התחבורה והאספקה שותקו לחלוטין.

 

 

 

 

 

שלט ומפה באתר גטו וילנה.

11,000 יהודים נשלחו מכאן למוות, החל מ-6 בספטמבר 1941 ועד ל-29 באוקטובר 1941.

 

תמונה : The Museum of Family History

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites