בנים יחידים

חזרה

ש. לוסקי

קראתי בהתרגשות רבה את הידיעה על חנוכת "המצבה לחללי הנצר האחרון", לזכרם של 285 חללי מלחמת השחרור, אשר התקיימה ב - 22.4.2004 (בשביל המחשב בין יד-ושם והר הרצל). חללים אלה היו ניצולי השואה, בודדים לגמרי, ובמותם נסתם הגולל על 285 משפחות שנרצחו ע"י הנאצים, ולא נשאר מהם שום זכר, שום כלום. למה לקח למחלקה להנצחת החייל 56 שנה לפרוע לחיילים אלה חוב זה? יש הסבר הגיוני אחד לסחבת, והוא היחס הרע להם זכו ניצולי השואה בכלל וקבוצת "הנצר האחרון" בפרט.

אתייחס לקבוצה אחת מהם, מחלקת הפרטיזנים שעליהם נמניתי גם אני. התגייסתי להגנה בתחילת 1947. סופחתי לפלוגה ט' של חי"ש-ת"א ובמשך השנה זומנו למספר פגישות. לימים, הפכה המחלקה לחלק של פלוגה ט' - גבעתי. קיבלתי זימון לשרונה בינואר 1948, שם פגשתי 31 חברים נוספים, מהם כאלה שהכרתי מיערות רודניקי. לפי ספרה המצויין של פרופ' חנה יבלונקה - "אחים זרים", עמוד 110, למפקדנו, יצחק דוידזון, היתה דעה רעה על ידיעותינו הצבאיות, אולי משום שלא ידענו מה זה קפ"פ... ובכל זאת, ויתרו לנו על אימונים בנשק קל, משום שהתברר שידענו להשתמש בו נשלחנו לשטח לאחר שבועיים, כאשר בדרך נושרים שלושה, וביניהם שמחה רוטם (קזיק), מגיבורי מרד ורשה, שמשום-מה הציג עצמו מאוחר יותר כמנהיגנו החברתי. לאחר מספר שבועות במקוה, נשלחנו להחליף את מחלקת הפלמ"ח בבית הקרן-הקיימת, עמדה קדמית ומסוכנת שתפקידה מלחמה נגד הכנופיות ושמירת הנתיב לשיירות בדרכן לירושלים.
לפי יצחק דוידזון, חושלנו ונלחמנו היטב בבית הקרן הקיימת. הוא רק שכח לציין ששם כבר היה לנו מפקד אחר, יוש הרפז, שכנראה ידע להוציא מאיתנו את המיטב.

במיפקד בוקר בסוף חודש מרץ, הקריא לנו הרס"ר, משה, חוזר שהגיע ממטה ההגנה, לפיו כל בן יחיד יכול לעבור ליחידה לא קרבית. בסוף המיפקד, התחילו חברי לשוחח ולהתווכח ושלחו אותי למשה, לברר במה מדובר. כששאלתי אותו איך פועלים בהתאם לחוזר, ענה לי כי ההורים או אחד מהם, יכנס לקצין העיר במקום מגוריו, ימלא טופס בקשה, יחתים את החייל, ואז הוא יוכל לעבור.
ואיך יעשו זאת 29 לוחמי המחלקה שלנו, כשלאף אחד מהם אין הורים ?
הוא הביט עלי ופלט: "אז יש לכם בעיה".

אכן היתה לנו בעיה. שעות של ויכוחים וצעקות ואז התברר, שאף אחד לא רוצה לעבור לבית רומנו. בזה הסתיים הוויכוח והדבר נשכח. אני אומנם נפצעתי קשה בסוף חודש אפריל ("מבצע חמץ"), אך המחלקה המשיכה בלחימה קשה - כיבוש בית דגן, לטרון ולאחר מכן בדרום, שם בין היתר, כיבוש משלט 113, לאחר ששלוש פלוגות, ללא פרטיזנים, נכשלו בכיבוש. זו היא אותה מחלקה שמבין שורותיה נמנה בן-ציון לייטנר, אחר מ-12 גיבורי ישראל.

אני מספר סיפור זה, משום ששנים רבות לאחר מכן נודע לי, שיחד עם פרסום החוזר הנזכר, הוציאה מפקדת ההגנה הוראה מפורשת, שאין לקבל בקשות מבנים יחידים של שארית הפליטה. כלומר, ההגנה החליטה החלטה אנטי-מוסרית בעליל, שהיום בוודאי לא היתה עומדת במבחן בג"ץ.
בטרם העליתי כל זאת על הכתב, התקשרתי להסטוריון חשוב העוסק באירועי מלחמת השחרור, על-מנת לאמת את העובדות ולשאול מדוע. הוא אישר את אותן עובדות, הפקודה העיגעה מישראל גלילי, והסיבה - חוסר בכוח אדם.

איני יודע כמה מתוך ה-285 המונצחים היו נוהגים כמונו במחלקת הפרטיזנים, אך העובדה היא שלא היתה להם הזדמנות. מנהיגנו דאז חשבו שרק לבן יחיד מוותיקי הישוב, מגיע לשמור על המשכיות של המשפחה. לניצולים יחידים של משפחות ענפות שהוכחדו ע"י הנאצים אין חשיבות, לבד מלהיהרג בקרב.

מקורות
"אחים זרים" - חנה יבלונקה - עמוד 110
"תולדות ההגנה" - פרשת בית הקרן הקיימת - עמוד 1447-1448

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites