המפקד והרובה

חזרה

חנה ברמן-סביצקי

כפרטיזנים ביער, חיינו תחת משטר חרום. היו כללים ברורים, באשר להתנהגות בעת השמירה. מי שנתפס ישן בזמן שמירה, נקלח מיד למאסר ולמחרת הוצא להורג בפני כל הפלוגה. הרובה היה באחריותו הבלעדית של השומר ונאסר עליו להעבירו או למסרו לאדם אחר, לא לאנשי ביקורת השמירה ולא למפקד הישיר. העובר על הוראה מפורשת זו, היה אף הוא נדון לגזר דין מוות.

אמא ז"ל עמדה בשמירה לילית.
בקרת שמירה של המפקדים, ביניהם גם המפקד שלנו התקרבו לעמדת השמירה. בשמעה את צעדיהם, דרשה מהם סיסמא. המפקד ניגש אליה ובאופן פתאומי תלש מידיה בחוזקה את הרובה ופקד עליה לשוב למחנה ולחכות לו ליד האוהל שלו. אמא לא הספיקה אפילו לנסות להחזיר לעצמה את הרובה. את עוגמת הנפגש של אמא בדרכה חזרה למחנה, קשה לתאר במילים. השאלות הטרידו אותה ורק הדמעות היו לה לפורקן-מה. הציפייה לשובו של המפקד רק הגבירה את המתח והחרדה. בשובו, נתן בידיה את חפירה ופקד עליה לחפור לעצמה קבר מאחורי האוהל שלו. אמא הבחינה שהמפקד שתוי למדי. היא החלה לחפור את קיברה כשדמעות זולגות מעיניה וידיה תוקעות את האת באדמה.

עם עלות השחר נודע המקרה לשוהים במחנה. מספר גויים מבוגרים ניגשו אל אמא ועודדו אותה: "חפרי לאט לאט, חבל על כוחותייך". "מה יהיה על גוזלי?", שאלה אותם אמא והם ענו ל: "יש לחכות שהמפקד יתעורר מפוכח".

אנו, הילדים, לא ידענו דבר. התעוררנו ולא מצאנו את אמא לצידנו. השמים היו מעוננים וגשם קייצי שריענן את הצמחיה, ירד לפרקים. עבורנו היה זה גשם מדכא. כשראינו שאמא אינה חוזרת מהשמירה, כבפעמים הקודמות, החל החשש להתגנב לליבנו. איש לא סיפר לנו דבר. נותרנו עם סימני השאלה והחששות. מספר שעות מאוחר יותר שבה אמא וסיפרה על האירוע.

כאשר התעורר המפקד, שכנעו אותו אביו והגויים המבוגרים, לנהוג למען הילדים, לפנים משורת הדין  ולבטל את גזר דין המוות שהוטל על אמנו.

כן. זו היתה הוודקה, שעלתה לראשו של המפקד והובילה אותו להעמיד למבחן דווקא את אסתר'יקה היהודיה.

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites