"לילה ציגנריה"

חזרה

מאת: יהודה מימון (פולדק)

 

לפני 60 שנה, ב-22 בחודש דצמבר 1942 יצאנו, כל מי שהשתייך לקבוצות הלוחמות היהודיות בקרקוב, לביצוע פעולה גדולה בשטח "הגנרל גוברנמנט", מבצע הידוע כ"ליל ציגנריה".

 

מדוע יצאנו לפעולה זו?
מדוע המפקדה המשותפת שלנו ושל קבוצת השיק באומינגר החליטה על ביצוע ראוותנית כל כך?
מה הייתה מטרתה?

 

במקרה, באותו יום של 22 בדצמבר 1942, הגיע לקרקוב "אנטק" – יצחק צוקרמן, סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו וארשה, לשיחות עם המפקדים שלנו – דולק, לבן וסימק.

אנטק ידע באופן כללי על החלטת המפקדה, כי עלינו לפעול מחוץ לגטו. לא רצינו לסכן את הגטו. אנשי ציבור, שנשארו בגטו, התנגדו נמרצות לפעילות מחתרתית, העלולה, לפי דעתם, לסכן חיים של יהודים.

 

אינני בא לשפוט אותם היום על התנגדותם. הם האמינו כי גטו קרקוב, הנקרא "מוסטר-גטו" (גטו לדוגמה) ישאר וישרוד. זו היתה  הדעה הכללית של הרחוב היהודי בגטו.
מי היה יכל לחשוב, כי מטרתם של הרוצחים הנאצים להשמיד את העם היהודי כולו.

 

אחזור לביקורו של אנטק -  הוא רצה לשכנע את המפקדה שלנו בורך להגן על הגטו בזמן חיסולו, כפי שהם בוארשה ראו זאת. המפקדים שלנו ראו באור אחר את הפעילות של הקבוצה. כפי שהזכרתי, לא רצינו לסכן את הגטו, למרות שהיינו משוכנעים כבר אז, שאין סיכוי שמישהו ישרוד. ידענו כי הזמן פועל לרעתנו. למרבית אנשינו לא היה את המראה ה"ארי", שאיפשר להסתובב בחוצות העיר.

 

חוסר בציוד: הכשלון ביער הוכיח עד כמה שיתוף פעולה עם המחתרת הקומניסטית "פ.פ.ר."  מסוכן. כל הגורמים הללו הביאו להחלטה על ביצוע פעולה ראוותנית, אמנם בשם הפולנים (כיוון – שכפי שהזכרתי – לא רצינו לסכן את היהודים בגטו) אך על טהרת מבצעים יהודים. פעולה, שתזעזע את הגרמנים ותמריץ את הפ.פ.ר לפעילות.

 

הוחלט לבצע את הפעולה לפני חג המולד, כאשר רוב הגרמנים שרויים במצב רוח מרומם. כולם נטלו חלק בפעולה. רוב אנשינו היו מרוכזים בצריף, בשטח בית החולים היהודי העזוב, ברחוב סקבינסקה. את המחסה הזה הצליחה להשיג הלה שיפר-רופאיזן על ידי חברתה הנוצריה, בתו של השומר, המופקד על המקום. באין ברירה העברנו לשם את כל אלה, שה"אורדנונגסדינסט" חיפש בסוף נובמבר 1942 בגטו, ולא נמצאו עבורם דירות בצד הנוצרי.

 

מצריף זה ומדירות נוספות, שהיו ממוקמות בצד הנוצרי (דירתם של אלק גולדברג ברח' ויילופולה 26, של אלזה ושימק לוסטגרטן בבורק פלנצקי, אצל משפחת נובק), יצאו אנשינו לפעולה וקבוצתו של השיק באומינגר יצאה אף היא. 

 

היות ורוב אנשינו היו מרוכזים בצריף בסקבינסקה, הגיע לשם "לבן" אברהם ליבוביץ, מפקד המבצע, יחד עם "אנטק" יצחק צוקרמן בסביבות השעה 6 בערב.

התאספנו בחדר הגדול של אותו הצריף ולאור הנר הקריא "לבן" את התפקידים של כל אחד ואחד. כולם היו מאושרים, שסוף סוף הגיע הרגע אלינו השתוקקנו, לנקום בגרמנים. ידענו כי לא ננצח בפעולה זו את המלחמה אך כל אחד מאתנו הרגיש, כי ניתנה לו הזדמנות לנקום בהם, לשלם במקצת עבור על אותם העלבונות שהיהודים ספגו ועל ה"טרנספורטים" שיצאו למוות. היתה התרוממות רוח. אותו צריף עלוב נהפך בין רגע לחדר מבצעים וממנו יצאו חיילים, המוכנים לכל...

 

תוכנית המבצע

- לתקוף ברימוני יד ובבקבוקי "מולוטוב" ביתיים (מתוצרת פרופ' דרייבלט, מורה בבית ספר שלנו) שלושה בתי קפה במרכז העיר, בהם היו מתכנסים קצינים גרמניים ואנשי גסטאפו מ"ציגנריה", "אספלנדה" וזקופיאנקה" ובנוסף על כך גם קולנוע "סקאלה".

 

- להעלות באש סדנת רכב של מכוניות גרמניות.

- לחבל בסירות של ס.ס. על נהר הוויסלה.

- להפיץ בחוצות העיר כרוזים הקוראים למרי ולהתקוממות של האוכלוסיה.

- להניף דגלי לאום פולניים על גשרי הוויסלה ובבניינים מרכזים.
- להתנקש בקצינים גרמניים, אנשי "גסטאפו", המזדמנים ברחובות.

 

הוחלט גם להזעיק בו זמנית את מכבי האש למספר מקומות כדי להרבות בבהלה ומבוכה, אשר תסייע למעשי ההתנקשות. פעולה זו אמורה היתה להיות "מתנת חג" של הארגון הלוחם היהודי לקראת חג המולד.

 

אנשינו חולקו לשלישיות וזוגות, בהתאם לסוג הפעילות:

לזריקת רימונים – שלישיות ;

להדבקת כרוזים והנפח דגלי לאום – זוגות.
התקיים קשר בין החוליות, שיצאו ממקומות שונים וההתארגנות היתה למופת.

 

ביצענו את כל הפעולות.
הדגלים הונפו, הכרוזים הודבקו. איציק ליבר זרק בקבוקי מולטוב ורימון לתוך בית קפה "ציגנריה" המלא אותה עת קצינים גרמניים חוגגים. איציק הגיע שותת דם למחבואם של שימק ואלזה לוסטגרטן, וסיפר בהתגרשות על הצלחתו. למרות פציעתו וחומו הגבוה, מצב רוחו היה מרומם.

 

 

 

 

 

הפעולה עשתה רושם כביר. פעם ראשונה, לאחר שלוש שנות הכיבוש נאצי, העזו להתנקש  בגרמנים.
בין הפולנים נפוצה שמועה, כי כל מה שבוצע אותו לילה, הוא מעשה ידיהם של צנחנים רוסיים.  הפעולה היתה כל כך נועזת, שהפולנים לא האמינו שיהודים מסוגלים לבצעה. איש לא העלה על דעת שאנו מסוגלים לגבורה כזו.
אל נשכח, כי כל היוזמים והלוחמים היו צעירים וצעירות, חברי תנועות נוער חלוציות או יוצאי תנועות אלה, אשר בין יום נאלצו להמיר את חלומם הציוני של עליה לארץ ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה, למציאות איומה של מאבק ולחימה נגד האויב האכזר.

 

הפולנים לא השלימו במשך 44 שנה עם המחשבה, כי היהודים ביצעו את הפעולה וניסו להוכיח, כי הם – הם שעשו זאת. אולי הם עדיין מנסים, אבל בלוח הניצב בכניסה לבית קפה "ציגנריה" הוסיפו לפני מספר שנים, כי גם היהודים, לוחמי המחתרת, השתתפו בפעולה זו.

 

לדאבוננו פעולה זאת היתה ראשית חיסול הקבוצה. איני יודע עד היום – ויש גרסאות שונות – איך עלה הגסטאפו על מקום המחבוא בצריף, אליו חזרו הלוחמים בגמר ביצוע הפעולה. כל החוזרים נאסרו והם היו רוב אנשינו. יומיים לאחר מכן נפלו בקרב דולק ואידק טננבאם בדירתם ברח' ז'ולאבסקיגו, כאשר באו לאסרם. לבן נאסר, כאשר הגיע למחרת היום לצריף של בית החולים היהודי, על מנת לקבל דיווח. סימק (שמשון) דרנגר נאסר בתחילת ינואר 1943, בחוצות קרקוב. אחריו הלכה אשתו גוסטה דוידזון שלא היתה מוכנה להמשיך לחיות בלעדיו. קבוצת השיק באומינגר נאסרה בפברואר 1943.

 

ליל "ציגנריה" לא היתה הפעולה היחידה שביצענו . היו פעולות רבות, שקדמו לה. אך גם לו היתה זו הפעולה היחידה של הקבוצה הלוחמת הקרקובאית, היה די בה על מנת לרשום שלוש שורות בהיסטוריה של עמנו, על מלחמה למען כבוד העם היהודי. מפקדנו, דולק ליבסקינד דיבר על כך באותו עונג שבת מפורסם, בדירתו של שמעון לוסטגרטן ברחוב יוזפינסקה 13.

יהודים ונוער יהודי לחמו בפושעים הנאציים במשך המלחמה בכל המקומות. הנוער החלוצי הקרקובאי הוסיף את שלו לתפארת העם.

בקבוצה הקרקובאית בלטו אנשי "עקיבא", שהיתה תנועה דומיננטית ברחוב היהודי הקרקואבי, לפני המלחמה. בראשם ובהנהגתם עמדו אנשים מופלאים כדולק וסימק.

עלינו, שנשארנו בחיים, החובה לספר על אודותם בכל הזדמנות ולעשות להנצחתם. כל אנשי קרקוב רשאים להיות גאים, כי נוער כזה היה בעירם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites