עשהאל ביילסקי

חזרה

 

לזכרו של לוחם, חבר וסמל

מאת : איצקוביץ מאיר יוסף

לזכר נפילתו של עשהאל ביילסקי בשדה הקרב במלחמה נגד הגרמנים, עת סיים עשהאל את נקמתו האחרונה ונפל כלוחם בעוז ובגבורה, בראותו מול עיניו את התמוטטותו של הרייך השלישי.
אני דולה מתוך מעיין הזכרונות....

פגשתי את עשהאל פעמיים:
פגישה - ראשונה לא אישית.
פגישה שנייה - אישית, קרובה מאוד, פנים אל פנים.
הפגישה הראשונה –  התרחשה עת ברחתי מגטו לידה לעבר היער, למקום המסתור בו שכנו האחים ביילסקי האגדיים. סיפורים ואגדות הגיעו לאסירי הגטו על היהודים הלוחמים והנוקמים, המטילים אימה ומבצעים הרג בשונאי ישראל. שמועות אלה הרימו את המורל, חיזקו את הרוח ועוררו תקווה.
הגעתי למחנה ביילסקי ללא נשק והייתי ל"מלבוש" -  כינוי שהודבק לכל הירוקים שהגיעו לא חמושים. להפתעתי פגשתי במחנה את לאה טיקטין, תלמידה שלי מבית הספר העברי "תרבות" שבעיירה הורודוק שליד מולודצ'נה. בנוסף, פגשתי גם את חייה'לה, מכרה נוספת משנות לימודי בסמינריון למורים ע"ש ד"ר טשרנו בוילנה.

במחנה שמעתי לראשונה את שמו של המפקד הצעיר - עשהאל. כמורה לעברית, התעמקתי במקצת בשורשים ותמהתי: מאין הגיע ליהודי כפרי השם העברי המקורי?. לא היה זה שם העובר בירושה כמקובל, אלא שם המכיל בתוכו תוכן. לא מצאתי תשובה.
את ההסבר והתשובה קיבלתי מאוחר יותר, עת שמעתי עליו ועל עוז רוחו, על חוכמת לחימתו, על פעולות הנקמה ועל גאוותו הלאומית. חשבתי בליבי: כשמו, כן הוא. לימים עיינתי בתנ"ך וחיפשתי היכן מוזכר השם עשהאל. ואכן, בספר שמואל ב', פרק ב', מסופר בהרחבה על נאמני בית דוד - מלכות יהודה ועל אבנר בן-נר מבית שאול, נאמני מלכות ישראל. בין היתר נאמר שם:
"ויינגף אבנר ואנשי ישראל לפני עבדו דוד ויהיו שם שלושה בני צרויה: ואב, אבישי ועשהאל".
ועל עשהאל נכתב: "עשהאל קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה".
תכונה זו עזרה לא במעט להצלחת המשימות הקרביות הדורשות אומץ. מפי החברים  שמעתי רבות על עשהאל כבעל לב טוב ורגיש לסבל הזולת ובעל כושר קרבי. כשהיה חניך הצבא האדום, היה חבר טוב לפיקודיו.

לימים עזבתי את גדוד ביילסקי ועברתי לגדוד בלטיט, אשר בקרבתו הוצב מטה הבריגדה ע"ש קיראו. לא פעם שמעתי דברי שבח והלל על הקומנדור הגדול עשהאל מפי אנשי מטה הבריגדה.
הפגישה שנייה - עם עשהאל היתה אישית, פנים אל פנים. עם שחרור אזור לידה והסביבה מהגרמנים, והקמת השלטון המקומי, נתמנתה חברתי לחיים, אסתר, למזכירה וכתבנית ב-נ.ק.וו.ד. והודות לה קיבלתי תפקיד מינהלי אצל האחראי במחלקת הדרכונים. כך זכיתי מפטור גיוס לצבא.
הפרטיזנים חיפשו וקיבלו משרות ועסקו בתפקידים אשר הקנו להם ריתוק למקום עבודתם, מה אפשר להם לא לשרת בצבא הסובייטי. טוביה ביילסקי ואחיו זוס קיבלו תפקידי ריתוק, ואילו עשהאל, שלא חיפש עבודה, קיבל צו גיוס ונשלח לחזית. בטרם יציאתו לקרב, הופיע בפנינו במלוא הדרו. הוא בא להיפרד מאהובת נפשו, חיהל'ה.

ניגשתי אליו וניסיתי לדבר על ליבו לבל יתגייס. טענתי שלחם מספיק יחד עם הרוסים נגד הגרמנים ותרם את חלקו וכעת, הגיעה העת לפסק-זמן. בהיותו נתין פולין בעבר, היתה לו הזכות לחזור לארץ הולדתו, שהיתה כעת משוחררת. משם, יוכל להמשיך לארץ ישראל, כפי שעשו רבים לפניו. התחננתי בפניו שיקשיב לי. דברי לא השפיעו עליו. הוא היה איתן בהחלטתו - להמשיך ולהכות בגרמנים. את מילותיו, שמהדהדות באוזני עד עצם היום הזה, אני זוכר היטב: "איני מוכן שהגויים יגידו שאחד מהאחים ביילסקי פחד להילחם וערק".

כאמור, היתה זו פגישתי השנייה, ולצערי גם האחרונה, עם עשהאל. באפריל 1980 התקיימה עצרת זיכרון במוזיאון הלוחמים והפרטיזנים בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב, במלאות 35 שנה לנפילתו של מפקד הפרטיזנים הנודע, עשהאל ביילסקי.

לעצרת הגיעו רבים מהפרטיזנים של גדוד ביילסקי ובין היתר אלמנתו של המנוח, הגב' חיה גרשוני, אחיו זוסיה ואשתו סוניה, מלבין לזר, ד"ר איסלר, נוחימובסקי הרצל ואני. הבת, עשהאלה, הדליקה את נר הזיכרון

 

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

ארטוויז'ן | Quickyweb