זכרון קולקטיבי והנצחה

חזרה

זיכרון ונקמה – ציווי אישי ולאומי
כתב: ברוך שוב

"זכור אותנו. התפלל למעננו. נקמה".

ב-13 ביולי 1944, היום בו לחמנו יחד עם הצבא הרוסי לשחרור העיר וילנה, נודע לי שאבי מונח הרוג ברחבת מחנה העבודה H.K.P . השתחררתי מהעמדה לזמן קצר על מנת לראותו ולקבור אותו. ברחבה מצאתיו בין יותר ממאתיים גוויות של יהודי וילנה שנרצחו יומיים קודם לכן, בנסותם לנוס מהרוצחים, אנשי ה-אס.אס.
הפה הפעור של אבי חשף לסתות ללא שיניים. עקרו לו אותן בחיפוש אחר שיני זהב. בגדיו היו מרופטים וקרועים לגזרים ולא נותר בהם אף כפתור. ככל הנראה מצאו את הזהב והיהלומים שהסתיר.
לא היתה לי שהות לקבור אותו. חייב הייתי לחזור לעמדתי הקרבית. לא בכיתי. לא היו לי דמעות.
ברגע האחרון, ראיתי נייר מקופל מונח לידו. לקחתי ושמתי בכיס. כך נפרדתי מאבי, יוסף חיים ז"ל.

בתום הקרבות הוצאתי את הפתק המקופל הספוג בדם, שבו היה כתוב:
(ראשית בפולנית) - "מבקשים מהאנשים הטובים שימצאו מכתב זה, למסרו לפרטיזן יהודי בשם ברוך) בורקה) שוב ".
 (לאחר מכן ביידיש) - "בורל'ה היקר, אינני מאמין שניפגש אי-פעם בעולם הזה. אני מקווה שאתה ופייגל'ה נשארתם בחיים. אמא, רוחל'ה ושמואליק'ל, נרצחו בפונאר. זכור אותנו. התפלל למעננו. נקמה".

זו הירושה שקיבלתי: תזכור, תנציח, תנקום.
השיניים של אבי, התכשיטים של אמי, הביטוח של הורי, הרכוש של משפחתי כלולים באותם המיליונים. צוואת הנרצחים היא לזכור ולהנציח והחובה של המוציאים לפועל להקדיש כספים למטרה נעלה זו.
לזיכרון ולהנצחה מגיע מקום ראוי בסדר העדיפויות של ההקצבות. אין הצדקה להשאירם בתחתית הסולם.
הניצולים נדרשים למחות נגד ההקצבות, שאינן קשורות ישירות לשואה או כאלה המועברות לפרויקטים שהם "בארות ללא תחתית". אין אנו מדברים על סכומים גדולים. להיפך, בהשוואה לפרויקטים אחרים, הסכומים שאנו מבקשים נמוכים. איננו מבקשים להתחרות או לנגוס מאחרים. אנחנו שואפים שהזיכרון וההנצחה יישארו אתנו בישראל לשנים רבות, כדי שצאצאינו יבואו וילמדו על השואה ברחובות ובכיכרות, כדי שהספרים יהיו מרובים וקריאים, כדי שדור ההמשך יקבל אפשרות להתארגן ולפעול, ושארגוני הניצולים לא ידעכו מחוסר אמצעים.
 
לשם השגת מטרות צנועות אלו, יש צורך בשינוי גישתנו לזיכרון והנצחה ושינוי כללי ההקצבות. שנים דיברנו וחלמנו על דור ההמשך, הדור של בנינו ונכדינו, שימשיכו בהנצחת זיכרון השואה, שימשיכו בהנצחת זיכרון השואה, ילמדו ויילמדו, ינציחו ויזכרו. והנה, לאחרונה אנו רואים התעוררות חיובית בכיוון זה. קם דור ההמשך שהתארגן כראוי ורוצה להצטרף למאמצים אלה. יש להושיט להם יד אחיעזר ואחיסמך ולקבלו בזרועות פתוחות. קיומו של דור ההמשך יהווה ערובה לקיום וטיפול הזיכרון הקולקטיבי, ועמידה על המשמר נגד מגמת השכחה והכחשת השואה.

אירועים ש"שכחנו" לזכור ולהנציח
טרם גילינו ועוד לא סיפרנו ברבים על לוחמים יהודים, על הצנחנים היהודים שמידט, מסטוק, ברנשטיין, איצקוביץ, מינה מרשק, זימן, גסיה גלזר, שוסטר, גוטרמן, מרקובסקי ועשרות אחרים, שצנחו עמוק אל מעבר לקווי האויב, לעיתים קרובות תחת שמות לועזיים או כינויים.
ועל ל"ה הפרטיזנים היהודים מוילנה, פאר הנוער היהודי, בפיקודו של יוסף גלזמן נציב בית"ר בליטא, שנפלו כאיש אחד בשנת 1943  בדרכם מיערות קאזיאן ליערות רודניקי . לא סיפרנו.
ועל בחורה יהודייה בשם פרוסקובה, בת ה-17 ממינסק, בלרוס, שנתלתה ע"י הנאצים. סיפורה ותמונתה מוצגים במוזיאון הלחימה במינסק ועד היום מצוין שם שהיא רוסייה. אין זכר ליהדותה.
ועל רובוטה היהודייה, שיחד עם חברותיה גנבה חומר נפץ במפעל בו עבדה באושוויץ והעבירה אותו לאנשי המחתרת בבירקנאו-אושוויץ. בעזרת חומר נפץ זה פוצצו את הקרמטוריום. רובוטה נתלתה יחד עם חברותיה במחנה אושוויץ. גם עליה טרם ספרנו.
ועל היהודים היוונים בורדו, קרסו, לוי ואחרים, שלקחו חלק במרד אושוויץ-בירקנאו, ועל אין ספור יהודים שמרדו, פרצו גדרות, שברו חומות ועמדו מול האויב הנאצי בכבוד וללא כניעה. טרם הזכרנו את כולם.
לא. לא "הלכנו כצאן לטבח".
ועדיין לא קם היסטוריון שהשכיל לקבץ את כל המידע הזה ולהוכיח לעולם, כמה מבני עמנו שהתנגדו מוראלית, פיזית ופאסיבית, דתית ואנושית להליכה למוות.

קשיי קליטה ובעיות של הנצחה
היישוב הוותיק שקלט אותנו לא פינק את השואה בהנצחת לקחיה וקורבנותיה.
הגענו בספינת דייגים קטנה לחופי ארץ ישראל באוקטובר 1945, לאחר מסע בים סוער תוך התחמקות מהמצור הבריטי. 173 המעפילים ירדו בחוף שפיים. הסירות שהגיחו בחשכה הביאו אותנו עד למים הרדודים. אנשי הפלמ"ח לקחו אותנו על כתפיהם לחוף. עמדתי מול הפלמ"חניק הצעיר והסברתי לו בעברית, שאני חזק דיי ללכת במים הרדודים. הפלמ"חניק סירב לשמוע. פקודתו היתה "להביאו על שכמו". שנינו נפלנו למים והגענו רטובים. לפלמ"חניק היה רצון טוב, אך הוא לא הבין אותי - הניצול.
היישוב בארץ ישראל עשה מאמצים כבירים לקלוט אותנו בזרועות פתוחים. אך אנו, שרידי החרב, הלוחמים, אנשי המחתרות, חשנו שאיננו זוכים לתשומת לב אישית. חיפשנו חום, הבנה, אוזן קשבת ושוויון. ציפיותינו היו אולי גדולות מדי.

ובינתיים, מ"קצטניקים" הפכנו ללוחמים, ומ"סבונים" - לקשוחים. לחמנו שכם אחד למען המדינה, בנינו אותה, רכשנו מקצוע, הקמנו משפחות, גידלנו ילדים. השתלבנו בחיי המדינה וניסינו להרחיק מעצמנו וממשפחותינו את זוועות השואה. מיעטנו לספר על המחנות, הגטאות, הגירושים, הלחימה והמוות.
בתום 45 שנה, התעורר הרצון והצורך לספר, לכתוב, להעיד ולהנציח, על מנת לטפח את הזיכרון הקולקטיבי, כדי שבעתיד לא יצטמצם נושא השואה לכדי כמה שורות או עמודים בספרי ההיסטוריה.
במשך השנים, הוקמו מצבות ואנדרטאות זיכרון על הר הרצל. אותנו, הניצולים, הלוחמים, פורצי הדרך, שכחו. לקח קרוב ל-60 שנה, עד שהאנדרטה הראשונה המאזכרת את השואה, הגבורה והתקומה הוקמה על ההר, לזכר 275 הניצולים שנפלו למען מולדתם החדשה מבלי להשאיר נצר ממשפחותיהם שנרצחו.

זיכרון וההנצחה בעולם
חלק נכבד מחברינו, במיוחד אלו שהיו במחנות ההשמדה והמוות, חשו הקלה מסוימת כאשר השלטונות באותן מדינות בהן התרחשו הזוועות, הקימו אנדרטאות על אדמתן. פולין, אוסטריה, גרמניה וצ'כיה, מתחזקות ומשפצות את אתרי המחנות על פי הצורך, ומקלות כספית בנושא הזיכרון. גרמניה מרבה בפעילות הנצחת זיכרון השואה, ומקימה אנדרטאות לאורך הדרכים של מצעדי המוות ואבני זיכרון בערים. וגולת הכותרת - אנדרטה מפוארת בלב ברלין.

גם שאר מדינות מערב אירופה עושות למען ההנצחה. הולנד הקציבה כ-200 מיליון יורו, וצרפת אישרה מיליארד וחצי יורו להנצחה והנחלת מורשת השואה והמרי. באירופה המרכזית והדרומית, הסיוע הממשלתי לנושא זכר השואה דל ביותר, אולי משום ששרידים בודדים חזרו לארצותיהם, לאחר שרוב היהודים נלקחו למחנות ההשמדה ונרצחו במקום.
 
יהודי צפון אירופה ומזרחה, הם הנזקקים העיקריים להנצחה. שם אין מימון ממשלתי לזיכרון השואה של היהודים. אך אפילו במזרח אירופה, בזמן המשטר הקומוניסטי, שימרו השלטונות את זכר הלחימה, ובסיסי הפרטיזנים ביערות נשמרו ותוחזקו בצורה סדירה. בעבר ניתן היה לבקר ביער ולראות מחנות פרטיזנים וגדודים יהודים, אך עם החלפת המשטר והשלטון במזרח אירופה, הופסקה התחזוקה וכיום אין כמעט זכר לבסיסי פרטיזנים בבלרוס, ליטא ואוקראינה.
האנדרטה המפורסמת של הפסל רפפורט, במילה 18, שבו היה בונקר מפקדת מרד גטו וורשה, חוללה, ואילו האנדרטה לזכר מרדכי אנילביץ וחבריו אמנם ממוקמת בשטח הגטו לשעבר, אך כיום היא מרוחקת מזרם המבקרים, ופוקדים אותה רק לעיתים תלמידים מישראל ותיירים מועטים.

בל נשלה את עצמנו. תחזוקת מחנות ההשמדה בפולין, גרמניה ואוסטריה תיפסק בבוא היום, והמקומות יהפכו לבניינים.  המבנים המקוריים ייהרסו - ולא יישאר מהם זכר. יש להיערך להעברת ההנצחה אט-אט למדינה שלנו, מדינת היהודים. לכן, יש להקים בישראל אנדרטאות ואבני זיכרון, ולא רק במתחם של "יד-ושם" או  בית לוחמי הגטאות", אלא במקומות ציבוריים ומרכזיים בלב ערים וישובים בכל רחבי הארץ. אנו מחויבים לזכור את הזוועות ואת הלחימה על כל צורותיה בתקופה השואה, כעדות לכל באי עולם ובמיוחד לילדינו, נכדינו ולכל הדורות הבאים אחרינו.

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

ארטוויז'ן | Quickyweb