מאמרים

חזרה

הארכיון והספריה שלנו כוללים אלפי מסמכים, תמונות, ספרים, מאמרים וזכרונות אישיים, העוסקים בתולדות מאבקם של הפרטיזנים, לוחמי המחתרות, ומורדי הגיטאות ומחנות ההשמדה. ארכיון זה מהווה חלק מרכזי מפעילות ההנצחה והחינוך שלנו, ומיועד לשמש גם כותבים וחוקרים העוסקים בתחום.

יומני פ ו נ א ר

"היומן של סאקוביץ". הספר והסרט
מאת: ברוך שוב

"היומן של סאקוביץ". הספר והסרט
מאת: ברוך שוב

ב-13 ביולי 1944 חזרו הפרטיזנים היהודים לווילנה. גם המעטים שהחזיקו מעמד ב"מלינות" ובעלי הזהות השאולה, יצאו ממחבואיהם. מניצולי אסטוניה ומחנות המוות בפולין וגרמניה, עדיין לא שמענו מילה.
רק מעטים מאנשי הרוח של ירושלים ד'ליטא – סופרים, אמנים ועיתונאים – ניצלו. אלו נרתמו לחפש כל פיסת נייר, מסמך או בדיל מידע על הימים השחורים ועל העולם שחרב. אברהם סוצקובר ושלמה קצ'רגינסקי; המשוררים והסופרים מהפרטיזנקה; אבא קובנר, ראש ה-פ.פ.או ומפקד ביער; ועוד מספר משוגעים לדבר, חיטטו בין הערימות וצברו מחברות, ספרים, מסמכים ומכתבים - כל דבר שהיווה עדות. חלק מהאנשים עבדו בתקופת הנאצים בארכיון "ייווא" המפורסם, ואולצו על-ידי הנאצי רוזנברג (המומחה ליהדות לכאורה), לשלוח חומר ייחודי לגרמניה. הם הצליחו להסתיר מסמכים וספרים נדירים וכעת באו לאספם.


היומן
בתקופה זו פעלו ביער פונאר יחידות המוות הגרמניות (זונדר-קומנדו) ועוזריהם הליטאים.
עיתונאי פולני בשם סאקוביץ, שהתגורר בזמן המלחמה בפונאר, הצליח לתעד כמעט מדי יום ביומו את מה שראה ושמע. את היומן רשם על ניירות ישנים, יומני שנה משומשים ומחברות בית ספר, ונהג להסתיר אותם בבקבוקי שתייה (סינלקה) בעלי סוגר קפיצי ולהטמין אותם בגינתו.

לא ברור עד היום מי מצא את הרשימות שנוהלו החל מה-11 ביולי 1941 ועד ה-6 בנובמבר 1943.  סאקוביץ נרצח ע"י גרמנים או ליטאים כשמונה וחצי חודשים לאחר מכן,  בטרם שחרור העיר ב-13 ביולי 1944. לא ידוע מדוע הפסיק לתעד את המאורעות בתאריך האמור, אך ייתכן שרשימות נוספות טמונות במקום לא ידוע. ברשימותיו האחרונות ציין סאקוביץ, שהוא חש שעוקבים אחריו והאפשרות שהפסיק לתעד עשויה לנבוע מסיבה זו.

עם תום המלחמה הועברו הבקבוקים והרשימות למוזיאון היהודי שהוקם בשנת 1945 בליטא. בשנת 1949 נסגר המוזיאון. מדובר בשנים בהן היהודים נרדפו ונרצחו תחת משטרו של סטאלין. חלק מהרשימות נשמרו בארכיון המרכזי של ליטא וחלק נוסף במוזיאון המהפכה (כיום המוזיאון הלאומי הליטאי). כשליטא זכתה לעצמאות, הוקם מוזיאון ממלכתי ליהודים, וכמחצית מהרשימות הועברו לשם. החלק השני נותר חסוי ולא היתה אליו כל גישה.

ב-30 בספטמבר 1998, סיימה ד"ר מרגוליס לפענח ולעבד את שני החלקים של היומן. על-מנת להשיג את החלק החסוי, נדרשה תושייה מיוחדת. עבודה מפרכת ומאומצת במיוחד נעשתה לאורך שנים, לפענוח הרשימות.  ד"ר מרגוליס, שניהלה באותה תקופה את המדור ההיסטורי של המוזיאון היהודי, הצליחה לקרוא ולפרש את הכתוב, שנרשם ברובו בעפרון על נייר שהצהיב במשך השנים.

המהדורה הפולנית והעברית
המהדורה הראשונה של "יומני פונאר" יצאה לאור בפולין בעיר ידגושץ' בשנת 1999. זכויות היוצרים שייכות לד"ר מרגוליס והמוציא לאור הפולני - "התאחדות אוהבי וילנה והאדמה הוילנאית". אחד העותקים הגיע לידי מר דב ברגמן ז"ל, שתירגם את היומן מפולנית לעברית והביאו לדפוס ולמכירה, ללא רשותם.  יש לציין, שבנוסף למספר עיוותים בתוכן היומן, כתב מר ברגמן ז"ל הקדמה אישית ותרגום מקוצר, מהמבוא המדעי של ד"ר מרגוליס.

כחברת ארגון הפרטיזנים בישראל, ביקשה ד"ר מרגוליס עזרה מהארגון בהוצאה לאור של היומן באנגלית ואולי אף בשפות אחרות. לאחר שארגון הפרטיזנים קיבל ייפוי כוח מד"ר מרגוליס ומההוצאה לאור הפולנית, החלה מלאכת התרגום. הטיפול בנושא הוטל על ועדה מיוחדת בראשותם של גב' חיה לזר, ד"ר חיים בסוק ז"ל ועלי.  לאחר משא-ומתן מתיש עם מר ברגמן ז"ל, סוכם שהוא לא יוציא את היומן לאור בשפות זרות, ללא רשות.
התקבלה תמיכה כספית בעילום שם, ומלאכת התרגום נמסרה לד"ר לורנץ וויינבאום, שתירגם את היומן מפולנית לאנגלית בהצלחה מרובה.

ארגון הפרטיזנים פנה ליד-ושם, וד"ר בלה גוטרמן, מנהלת ההוצאה לאור, קראה את כתב היד והביעה נכונות לסייע ככל שתוכל. בעצתה ובסיועה פנינו להוצאה לאור של אוניברסיטת Yale  בארה"ב, שמתמחה בספרות העוסקת בהיסטוריה של השואה. כמו כן, הפנתה אותנו ד"ר גוטרמן לד"ר יצחק ארד, היסטוריון, על-מנת שיאמת את הפרטים והתאריכים כפי שנכתבו ביומן עם העובדות ההיסטוריות. לאחר חודשים ארוכים של ציפייה ועיכובים למיניהם, נחתם, בסיועה של ד"ר גוטרמן הסכם לשיתוף פעולה עם אוניברסיטת Yale, וד"ר ארד סיים את הבדיקה המדעית.
הסרט – "מכיוון היער"
באחד הימים, התקשרו לארגון הפרטיזנים הגב' לימור פנחסוב בן-יוסף, במאית, וירון כפתורי בן-יוסף, מפיק, שניהם מחברת "קיקרו", והודיעו שהם מפיקים סרט דוקומנטרי המבוסס על "יומני פונאר". בשנת 2002 זכה הזוג בפרויקט הקולנוע התיעודי, המשותף לנוגה תקשורת וערוץ 8לשירות הסרטים הישראלי ולסינמטק ירושלים.

עם קבלת המלגה, פנו המפיקים לארגון הפרטיזנים לשם קבלת ייעוץ, הדרכה וסיוע. הארגון סיפק להם ספרות רלוונטית ועודד אותם בדרכם. לצורך הצילומים נסעו יוצרי הסרט לבורות המוות בפונאר וביקשו ממני להצטרף למסע. מר זאב (ווה) גוד (גדוד), רופא בלוס אנג'לס, שיצא חי מבור המוות, הצטרף אף הוא למסע בהמלצתי.

המפיקים, העדים, הצלמים והמתרגמים נפגשו בווילנה. למרות הקור העז, האווירה היתה חמה וידידותית, והעבודה נעשתה בצורה מקצועית ומסודרת. לאחר שבוע צילומים, חזרה הקבוצה הביתה. חלפו מספר חודשים, ולקראת עריכת הסרט בתל-אביב, התבקשתי שוב להעיר וליעץ.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים, ביולי 2003, ולאחר מכן בסינמטק בתל-אביב. באביב 2004 הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים בברלין ובקיץ 2004, בפסטיבל הסרטים בווילנה.  בעת ההקרנה בברלין, ניתן היה לראות את הזעזוע העמוק של הצופים הגרמנים. הקהל העלה שאלות רבות ומגוונות והתקיימה שיחה ערה וחשובה בנושא.
אין ספק שהסרט מהווה הצלחה, הן ברמה המקצועית והן בטלטלה העמוקה שהוא גורם לצופים. בנוסף מהווה הסרט נקודת אחיזה בוויכוחים על הכחשת השואה.

סוף פסוק
הטרגדיה של פונאר הינה הטרגדיה של כל קהילת יהדות ליטא המפוארת. כולנו תקווה שהיומן שהותיר אחריו סאקוביץ הליטאי, יהווה מסמך היסטורי חשוב. אין פלא שהוצאת הספרים של יד-ושם ושל אוניברסיטת Yale ראו ביומן מסמך היסטורי נדיר וחשוב ומצאו לנחוץ לפרסמו.

הספר "יומני פונאר" יצא לאור בשפה האנגלית בתחילת 2006, בהוצאת אוניברסיטת Yale

 

ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות רח' המסגר 55 ת.ד 57317, תל אביב 61572, טלפקס 03-5273564

© כל הזכויות שמורות

Powered by Artvision | Truppo Websites